לטענת הרמב"ם, חובת הרופא (והנטורופת) לדעת את גוף האדם וחלקיו (אנטומיה, פיזיולוגיה ופתולוגיה) כדי להביא לריפוי מחלות הגוף. במקביל, מחובתו לדעת גם את כוחות הנפש וחלקיה על מנת לרפא מחלות נפשיות למיניהן, "כמו שהרופא אשר ירפא את הגופות, צריך שידע תחילה הגוף אש ר ירפאהו – כולו וחלקיו מה הם – כן רופא הנפש הרוצה לתקן מידות האדם, צריך שידע הנפש וכוחותיה, בכללה וחלקיה". זאת הסיבה העיקרית לכך, שהרמב"ם מתחיל את תורת רפואת הנפש שלו בתיאור הנפש, חלקיה וכוחותיה.
הרמב"ם, מהיותו אריסטוקרט (דגל בגישת אריסטו ולא בגישת אפלטון), מגדיר את הנפש כיחידה שלמה אחת, לה כוחות רבים המתבטאים בפעולות. הווה אומר, שהנפש דינמית.
על פי הרמב"ם, לנפש חמישה חלקים:
החלק הצומח – 'מפרנס' את הגוף וגורם לו לגדול ולצמוח. משותף לבעלי חיים ולצמחים.
החלק המרגיש – כולל את חמשת החושים (על פי חכמים אחרים, יש יותר מחמשה חושים).
משותף לכל בעלי החיים.
החלק המדמה – כולל את יכולת הדמיון וכוח צירוף מושגים. משותף לכל בעלי החיים.
החלק המתעורר – הכוח המביא את האדם להשתוקקות, לאהדה או למיאוס. משותף לכל בעלי
החיים.
החלק השכלי – כפשוטו. הכוח המייחד את האדם משאר בעלי החיים. אותו כוח אשר "בו ישכיל,
ובו תהיה ההשתכלות (הפעלת שיקול דעת), ובו יבנה החוכמות, ובו יבדיל בין
המגונה והנאה מן הפעולות" – כוח, המאפשר בחירה חופשית.*