רעילות בצמחי מרפא
חומר רעיל הוא כל חומר שגורם גירוי, נזק או פוגם בפעילות רקמות הגוף. בכמויות גדולות מאד כמעט כל חומר פועל כרעל, אך משתמשים במונח לגבי חומרים שמזיקים בכמויות קטנות יחסית, כגון ארסן, ציאניד, סטריכנין.
השימוש ברעל ידוע עוד משחר ההיסטוריה, בעיקר רעלים שמופקים מצמחים או הרעלה הנגרמת מנגיעה בצמחים כאלה. האדם הקדמון למד אילו צמחים מתאימים לאכילה ומאילו עליו להיזהר. הוא גילה את הצמחים הרעילים כאשר הבחין שבעלי חיים שאוכלים צמחים מסוימים – מתים. מאידך, רופאי השבט למדו אילו צמחים, למרות היותם רעילים, יכולים לרפא אנשים שנפצעו, חלו או הורעלו. זקני השבט, הקוסמים והמרפאים היו אלה שדאגו להעביר מסורת זו מדור לדור.
מתוך ניסיונם של קדמוננו התפתחה תורת ההרבולוגיה, שהיא שימוש לשם ריפוי בצמחי מרפא, מינרלים, ואלמנטים שונים מן החי. המייסד ואבי תורת ההרבולוגיה הסינית היה Shen Nung, שבחן צמחים על ידי טעימה ותיעוד. בין צמחי המרפא מצויים גם צמחי-רעל רבים (משערים שהוא נפטר מהרעלה על ידי צמחי-רעל).
המושג "צמחי רעל" הוא נרחב מאוד מפני שלא הכרח הוא שכל חלקי הצמחים, המוגדרים רעילים, הם אכן רעילים. ישנם צמחים שרעילים רק בחלקם, כמו שורש או עלים, ואילו החלקים האחרים אכילים ללא כל חשש. חומרי הרעל יכולים להיווצר במשך כל חיי הצמח, או רק בתקופה מסוימת של חייו. ישנם צמחים רעילים, שבשימוש חיצוני יכולים לרפא פצעים או כוויות או להקל על כאבים באברים שונים בגוף.
חוקרים מצאו ((www.edugal.org.il/hokrim/library, שחוסר היכולת של צמחים מסוימים להתיק את מקומם כאשר נשקפת להם סכנת הכחדה הובילה לפיתוח מנגנוני הגנה מפני טורפים. מנגנונים אלה יכולים להיות ישירים או עקיפים. מרבית המנגנונים הישירים נשענים על מטבוליטים שניוניים. מטבוליט שניוני הוא כזה שאינו נחוץ לפעילות המטבולית המתמשכת של האורגניזם. לעומת זאת, חומרי המוצא לסינתזה שלו הם על פי רוב מטבוליטים ראשוניים (www.edugal.org.il).
כל תרכובת צמחית, שהיא בעלת השפעה שלילית על הצמיחה ההתפתחות או השרידות של גוף כלשהו, נחשבת רעילה. הרעלנים נאגרים בצמחים בצנורות שרף, Laticifers או בבלוטות טריכומיות, ומשוחררים בכמויות גדולות כאשר אברים אלה נפצעים, בעקבות גידול פתוגנים או בעקבות תזוזות על שטח פני הצמח. לעיתים קרובות נצפית גם תופעה של סינרגיה בין תרכובות ואז השפעתם המשולבת של מספר רעלנים גדולה יותר מהצפוי.
את הרעלנים ניתן לחלק בצורה גסה לארבע קבוצות: קטלניים במינון קטן ביותר, רעלנים דוחים, רעלנים שאינם מושכים, ורעלנים מושכים או ממכרים. כאשר לרעלן תכונות דוחות (טעם או ריח), הרי שצפוי שהיקף פגיעתו יהיה קטן מכיוון שבעל החיים או האדם הניגשים לטעום אותו –יירתעו.
צמחים רעילים פוגעים בשתי אוכלוסיות שונות של אוכלי עשבים: חרקים למיניהם, ואוכלי עשב גדולים. יש לעשות את ההפרדה הזו בין שתי הקבוצות שכן אופי היחסים שונה לחלוטין.
מרבית הלחץ הסלקטיבי המופעל על צמחים מקורו דווקא בחרקים ולא ביונקים אוכלי עשבים. נוסף על כך, חרקים מסוגלים להיזון מאוכלוסיה שלמה של צמח נתון, ואילו היונק יחסל על פי רוב צמחים בודדים שנמצאו בסביבת מחייתו. ההשערה הרווחת כיום היא שרעלנים צמחיים התפתחו בתקופה בה לא היו בנמצא יונקים אוכלי עשבים, כתגובה ללחצים סלקטיביים שהפעילו אוכלוסיות חרקים (www.edugal.org.il).
כיום מקובל לשער שאוכלי עשבים קטנים, כגון החרקים, מקיימים יחסים של קו-אבולוציה עם צמחים רעילים. המנגנון האבולוציוני המשוער, שהוצע לראשונה על ידי ארליך ורייבן בשנות ה- 60, היה כמפורט להלן:
1) מוטציה כלשהי מעניקה לצמח יכולת התגוננות כימית חדשה. מוטציה זו מתקבעת באוכלוסיה בעקבות לחץ סלקטיבי שמפעילים מינים שונים של חרקים בצורה קולקטיבית.
2) כתוצאה מן המגננה החדשה, חרקים שקודם לכן ניזונו מאותו צמח, כבר אינם מסוגלים לעשות כן - הצמח "נמלט" מטורפיו.
3) תודות לחופש היחסי מחרקים אוכלי עשב בו זכה הצמח המוגן-היטב, גם צאצאיו מפתחים את אותה מגננה כימית שמוצאה ב"אב הקדמון" המשותף.
4) מיני החרקים השונים שעברו הסתגלות מהווים אבות קדמונים עבור מינים חדשים שניזונים מצמחים ספציפיים השייכים לאותה קבוצה.
5) עם הזמן עשוי התהליך לחזור על עצמו, כשצמח כלשהו יפתח מגננה חדשה.
מקובל לקרוא לתהליך הזה "מרוץ חימוש" (www.edugal.org.il) אולם, זו אינה הצורה היחידה של יחסים אקולוגיים בין אוכלי עשבים קטנים לבין צמחים רעילים. ידועים מינים מסוימים של פרפרים, למשל, שעושים שימוש מתוחכם ברעלנים הצמחיים - לא רק שהרעלן אינו פוגע בהם, אלא שהם עושים בו שימוש כנגד הטורפים שלהם. הרעל שמצטבר בגופם בעקבות אכילת הצמח פוגע במי שטורף את הפרפרים ומונע אותו מלטרוף את בני מינם בפעם הבאה שייתקל בהם, ואף במינים דומים להם, שאינם רעילים. אותו הדבר קורה כאשר רעל מצטבר בגופו של בעל חיים והאדם האוכל אותו נפגע.
אוכלי עשבים גדולים אוכלים לעיתים קרובות מאד את החלקים הדרושים לצמח על מנת לשרוד - חלקי הצמח הירוקים, שמבצעים פוטוסינתזה, או שורשים, או פירות וזרעים. פגיעה זו היא פגיעה לטווח ארוך. נוסף לכך, אוכלי עשבים גדולים זקוקים לכמויות גדולות של מזון, וכמויות הרעלן בצמחים הן, על פי רוב, בעלות השפעה מינימלית ביחס לגודל גופו של אוכל העשבים. ייתכן מצב בו אוכלוסיה שלמה של צמחים בסביבה מסוימת תתכלה בטרם יחוש היונק באי-נוחות כלשהי שתמנע ממנו את המשך האכילה. עובדה זו גם מציבה קושי בפני אותם בעלי חיים, שכן לעיתים קרובות ההשפעה היא מצטברת, ועלול לחלוף זמן רב בין אכילת הצמח לבין הופעת התסמינים. עובדה זו, לצד מנהגי האכילה של בעלי חיים במרעה, שכוללים אכילה של צמחים מסוגים שונים ב"ארוחה" אחת, אינה מאפשרת למידה ורכישת התנהגות של הימנעות מאכילת צמח זה או אחר. מסיבה זו ישנה הקפדה על אכילת בשר בעלי חיים על ידי האדם, מפני שקיים חשש שבבשר ישנם חומרים רעילים שעלולים להזיק לאדם. זו כראה גם אחת הסיבות למצוות אכילת בשר כשר.
ברפואה העממית ישנה גישה שצמחי המרפא נבראו עם רמזים ברורים באשר לאופן השימוש בהם. כך, למשל, שורש צמח הדודא, הדומה לדמות אדם, נתפס כבעל סגולות פריון.
בישראל כ-700 מינים של צמחי מרפא (הארץ, 2003) , שכ-100 מינים הם צמחים רעילים, שמרביתם מופיעים בעבודה זו. רובם של הצמחים הרעילים משמשים את האדם לריפוי מחלות ומכאובים שונים, שימוש שנעשה גם ברפואה העממית וגם ברפואה הקונבנציונלית. ברפואה העממית משתמשים בעיקר בחליטות ומרקחות או בחלקי הצמח כפי שהם, ואילו ברפואה הקונבנציונאלית מפיקים מהצמחים תרופות שונות (פראן, טשרני, 1977).
בעבר הרחוק גם היהדות היתה קשורה לצמחי מרפא. הקשר בין כוהני הדת לריפוי נהרס עם הרס בית המקדש. בנוסף, יש אין-סוף אזכורים של צמחי מרפא במקרא ובתלמוד (פליקס, 1976; עמר, 2003; עמר, תשס"ה). בין השאר מסופר על ספר רפואה שהיו בו לכאורה כל הרפואות הקיימות. חזקיהו החביא אותו, מכיוון שאילו הייתה גישה לכל הרפואות, לא היה עוד צורך באל. הידע שאבד ליהודים נשמר במשך השנים בידי תושבי ארץ ישראל הערבים.
במקרים רבים, בדיקה מדעית מאששת את יעילותו של הטיפול המסורתי. הרפואה המודרנית אינה יודעת הכל ואפשר להשתמש בידע המסורתי כדי לגלות טיפולים חדשים. (הארץ, 2003) .
